כן ל… זה לא טעות. יום לזכרון .

את יום השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש לא אשכח אף פעם. 

לא אשאל, מתי ה היה? תזכירו לי? 

ביום הזה החיים שלי , של משפחתי ושל כולנו קיבלו תפנית חדה, כואבת שלא ניתן להתעלם ממנה.

יום לזיכרון הוא גם החמישה עשר בדצמבר אלפיים עשרים ושלוש, אותו היום שבו הודיעו לי , למשפחתי ולכם על הריגתו בשוגג של בננו יותם חיים, 

נהרג בשוגג מאש כוחותנו כאשר ברח משבי החמאס וזוהה בטעות כמחבל.

גם אם לא ארצה לזכור את הימים האלה לא אצליח, לא אצליח למחוק אותם מעצם קיומי, מהוויתי.

הם חקוקים בבשרי מעתה ועד עולם. 

הזיכרון הוא דבר שמצחיק אותי בימים מסויימים  , אותם ימים שאני רואה את יותם בעיני רוחי עם כל השטויות שלו, צוחק ומחקה אותי מדברת אנגלית במבטא הכי ישראלי שיש, 

מחקה פוליטיקאים, אני והוא יושבים מול תכנית טלוויזיה הכי שטותית ומתפקעים מצחוק

הזכרון הוא דבר שגורם לי גם לבכות , והרבה, כשאני שומעת שירים ששמענו ביחד, שירים שתמיד יחרטו כשירים שלי ושלו, 

 כל אחד, לפעמים, שורק בחושך / זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך / גם אני לעצמי, גם אחר במקומי / כל אחד קצת פוחד לבד בחושך / כל אחד קצת בודד בתוך החושך / שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט– אריק איינשטיין ויענקלה רוטבליט

הזיכרון הוא המקף הקטן שבין תאריך הלידה של יותם:

 שני לינואר אלף תשע מאות תשעים וחמש 

לבין תאריך היציאה שלך לעולם שכולו בטוב.

המקף, הוא הזמן שבילינו ביחד, שגדלנו ביחד, כל כך הרבה אירועי חיים חלקם טובים, חלקם קשים ועצובים. 

יום בשביל הזכרון, בשביל שנזכור את הסיבה שאנחנו חיים כאן. 

יש לי זיכרון פרטי, זיכרון שלי עם הבן שלי, צוחק, בוכה, עובד, מחבק חזק את אמא שלו. הזיכרון הזה טבוע בי. 

זיכרונות של קולות ודיבורים, יותם קורא לי מאמו, נכנס הביתה  עם עוד קעקוע חדש ואומר בביישנות כשהוא מחזיק משחת בפנטן " אמא, תמרחי לי"

זיכרונות של מגע גופני שאף אחד לא יוכל לקחת ממני ובאותה נשימה יש לי גם  זיכרון לאומי,.

הזיכרון של כל האנשים האהובים שסיימו את חייהם בגיל צעיר בעת הגנה על המולדת שלנו.

זיכרון שיש לנו מולדת

זיכרון שפעם לא הייתה. 

זיכרון שפעם לא היה צבא שיגן אלינו 

זיכרון שעכשיו יש.

זיכרון לאמר תודה כל יום על הזכות לחיות כאן וגם למות כאן. 

כי אין לנו מקום אחר. 

הזיכרון הוא היכולת שלי להתחבר להיסטוריה של העם שלי ולדעת שהפעם, בעת הזאת, אני, יותם בני, תובל, נויה ורביב, המשפחה המורחבת, אנשים בעם ישראל, כולנו נרשמים בדפי ההיסטוריה. 

ההיסטוריה שלנו שנכתבת בדם, שבכל דור ודור קמים עלינו ואנחנו בכל דור ודור ממשיכים ומתקיימים 

הזיכרון מחייה את מה שהסתיים, לפעמים הוא קשה מנשוא, לפעמים לא רוצים לזכור. 

יש לזיכרון תפקיד מאוד חשוב אחרת הכל היה נמחק מיד כמו אצל חולים בדמנציה.

יש לנו זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי, ספרי זיכרונות, אלבומי תמונות וימים מיוחדים בעם היהודי שנועדו להזכיר את חולשת האדם, את הקיום הרעוע של כולנו ואת העובדה שלרוב המציאות לא תלויה בהכרח במה שאנחנו עושים. 

ביום הזיכרון הזה, הראשון בו אני נקראת אמא שכולה אני מצטרפת לכל אותם אימהות שזוכרות את בניהם ובנותיהם ללא הצורך לציין יום מיוחד, מצטרפת לשמונה מאות עשרים ושבעה המשפחות נפגעות פעולות האיבה מאותו היום שכולנו לעד נזכור.