תפריט
תפריט
המילים בשבי חמאס מעוררות צמרמורת בכל אחד מאיתנו, ההקשר בימינו אנו כל כך נוכח.
הילד שלי, יותם חיים היה שישים וחמישה ימים בשבי חמאס ועוד חמישה ימים חופשי מחוץ לשבי .
בשבעים הימים הללו, לא הסכמתי לשים את השרשרת שעליה כתוב- "הלב שלי שבוי בעזה" , במקומה הנחתי על צווארי שרשרת עם האמירה- "להאמין לראות שטוב"
מהיום הראשון למלחמה הנוראית שאנו נמצאים בה, הייתי חופשיה, חופשיה בתודעה.
בחרתי לא להיות שבויה בקונספט שהתקשורת העבירה- כל החטופים מוכים, מושפלים ונמצאים במנהרות ומתוך תודעה של חופש וחירות החלטתי לבחור איך אני רואה את הבן שלי.
כל זה כשלא ידעתי דבר על מצבו. ממש כלום.
היה לי חופש בחירה.
באור ולא בבור- ככה אמרתי, בכל יום אני חופשיה לבחור איך אני רואה את הבן שלי, בבור כפי שאולי הכי הגיוני לחשוב, כי ככה כולם אומרים, או באור, כי ככה אני מאמינה. כי ככה אני יכולה להתחזק ולחזק את יותם.
בחרתי לראות את יותם באור, וגם כשאמרו לי שהוא נמצא במנהרה, לקחתי לעצמי את החופש לבחור:
האם גם רוחו בבור?
רוחו באור, רוחו עזה, הוא חזק והוא מתמודד, זה מה שאני רוצה לחשוב.
תודעה חופשית היא הדבר היחידי שיכולתי לשלוט בו במהלך תקופת החטיפה של יותם, חופש שלקחתי לעצמי לא להידבק למוסכמות שהייתי שרויה בהם לפי השביעי לאוקטובר, מוסכמות של מגזרים, של דעות פוליטיות, של אמונות, של מגדר כזה או אחר.
יצאתי במהלך התקופה משבי של דעות קדומות, כל ה ___ הם כאלה וכל ה ___ הם כאלה.
בשביעי לאוקטובר הבן שלי נחטף מקבוץ כפר עזה מהדירה שבה הוא גר במשך שנתיים וחצי, שכונת הצעירים שממוקמת על הגדר של הקיבוץ. שכונה ירוקה ומלאת חיים, גרו בה סטודנטים וצעירים כולם בגילאי עשרים עד שלושים ללא ילדים.
יותם הוא מוסיקאי מוכשר, מתופף בלהקה וכל מה שרצה היה להמשיך לנגן ולהיות מתופף מפורסם.
יותם , בן עשרים ושמונה, ג'ינגי' עם עיניים כחולות וקעקועים על כל הגוף, זוהה על ידי חיל צה"ל כמחבל , נורה ונהרג בחמישה עשר בדצמבר אלפיים עשרים ושלוש.
התגובה האוטומטית לאירוע הקשה כל כך היה לכעוס ולהאשים את הצבא בטעות האיומה.
משפחתי , אני , בעלי והילדים יצאנו בקריאה לחיזוק החיילים ללא כעס או האשמה.
שבי הוא מצב תודעתי, להמשיך לחיות בכעס של מישהו אחר שעשה לי משהו זה להיות שבוי של אותו האדם שפגע בך.
אני עבדתי על שחרור הכעס וההאשמה לפי שנים רבות על ידי תהליכים אישיים ופנימיים שעזרו לי להיפטר מרגש שעבורי היה קשה ולא איפשר לי להתקדם בחיים.
הלב שלי שבוי בעזה- איך שאני רואה את המשפט הזה שכוונתו כמובן טובה והוא בא לאמר שהלב שלי עם החטופים ועם מה שהם עוברים, שאני מזדהה איתם, חושבת עליהם ודואגת להם. בבחירת המילים הללו, הלב שלי שבוי אני בעצם מעבירה לעצמי את המסר התת מודע שאני מרשה לחמאס לנהל לי את התודעה , אני מוכנה שהחמאס ייקח לי את הלב ואז אני לא מצליחה להפריד ביני לבין הסיטואציה.
כששמתי עלי את השרשרת להאמין לראות שטוב, המשכתי לדאוג לבן שלי, המשכתי לרצות שהוא יחזור אבל ממקום חיובי, מהמקום האישי העוצמתי.
השדר והמסר ליותם, לעצמי ולכל עם ישראל היה ועודנו: אני כאן יותם, הלב שלי פה, דואג לך, אני מאמינה בך, רואה את כוחותיך ואת העוצמה ואני יודעת שאתה חוזר בקרוב הביתה.
כל מילה שאנו בוחרים יכולה להוציא אותנו לחרות או להשאיר אותנו בשבי.
לפני כמה ימים הייתה לי פגישה עם משפחות שכולות, ביקשתי מכל אחד ואחד לספר לי על הבן או הבת שלהם.
כולם ללא יוצא מן הכלל השתמשו במילים נרצח, קורבן, הופקר מילים שמנציחות את המציאות הקשה והנוראה שבגללה ילדם אינו בחיים יותר.
אני משתמשת במילים : יותם יצא לחופשי, הוא חופשי כעת, הוא היה בשבי פיסי אך מבחינה תודעתית אני יודעת שרוחו תמיד הייתה חופשיה, הוא שאף לחופש והוא קיבל את החופש שלו.
מאחלת לכולם, שנוכל צאת מהשבי של הדעות הקדומות שלנו, שבי ההכללות, הצורך להישאר בתוך מסגרות נוקשות לחירות אמיתית תודעתית.
איריס
