ממחנות העולים לבני עקיבא

השבוע קיבלתי תעודת הוקרה מתנועת הנוער בני עקיבא. 

תנועת בני עקיבא בישראל מוקירה את

 הגברת איריס חיים 

על רוח גדולה ובחירה בחיים 

על הפצת האור והטוב

 ויצירת לכידות וחיבורים בין חלקי העם 

כך נכתב על התעודה הממוסגרת שקיבלתי. 

יחד איתי קיבלו את התעודה עוד אנשים מכובדים שעוסקים ללא לאות בקידום החברה הישראלית כמו אלון דוידי ראש עיריית שדרות למשל.

מרגש במיוחד עבורי היה לפגוש את צביקה מור. אביו של איתן מור שעדיין נמצא בעזה.

ההיכרות בין צביקה לביני החלה לפני כשנה וחצי. התראנו בפעם הראשונה במפגש של משפחות חטופים עם שר הבטחון דאז יואב גלנט. ישבנו מולו, כחמישה עשר משפחות שמבקשות לדעת מה יעלה בגורל יקירהם. . הגיעו משפחות מכל גווני החברה הישראלית, קיבוצניקים, עירונים ואחד, צביקה מור- מה שנקרא בפי בעבר- מתנחל. עם חולצה משובצת ורובה בהצלב. 

מבחינתי עוף מוזר. אדם מסוגו ראיתי רק בטלוויזיה. שמעתי עליו בחדשות. מתנחל. מילת גנאי. 

צביקה ישב במעגל במרחק 3 אנשים ממני. לידי ישב אבא של נועה ארגמני,עדיין לא הכרנו, לא היינו מוכרים בעצמנו. 

כשהסבב הגיע לצביקה והגיע תורו לדבר הוא אמר, אני מעדיף לדבר אחרון. 

השיחה הייתה קשה, היה הרבה מאוד כעס על המצב, התקופה הייתה כשלושה שבועות מתחילת המלחמה. היו אנשים שעדיין לא ידעו מה קרה לילדם או להורה שלהם. גם אנחנו לא ידענו. 

כולם דרשו תשובות, האשימו, דרשו להעמיד לדין את האשמים, אתם תשלמו, אתם אשמים.. זה היה הקול הרווח בחדר

הייתי שם עם הבן שלי תובל. ישבתי בדיוק מול יואב גלנט , הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: קודם על רציתי להגיד לך תודה על זה שאתה עושה את כל המאמצים לתקן. נכון, היה מחדל נוראי ואני רוצה להאמין שתעשה הכל שביכולך להחזיר את הילד שלי הביתה 

וצביקה מור? בסוף הסבב דיבר, אמר תודה וביקש לפעול בנחישות מול החמאס כדי להחזיר את בנו. 

יצא ששבועיים לאחר מכן נפגשנו שוב והפעם באירוע בגוש עציון- הוא פנה אלי וזה היה מאוד מפתיע לראות שוב את אותו מתנחל, אבל הפעם כולם מסביבי היו מתנחלים, תושבי הגוש, אני הזרה. 

במפגש שם, בגוש, אמרתי- כשחמאס נכנסו לכפר עזה הם צעקו, תפסנו מתנחלים, היום אני יודעת שאין שוב הבדל ביני תושבת העוטף לבינכם, המתנחלים. כולנו יהודים, כולנו רוצים לחיות בארץ היחידה שלנו. 

צביקה ואני הפכנו לידידים קרובים, ולמרות פערי הידע בתורה (פער רציני מאוד) למדנו בקלות לראות כמה משותף יש ביננו. 

אני למדתי במלחמה הזאת מהי היהדות שלי, לא הדתיות אלא היהדות. הבנתי שיש לי זהות, לא רק ישראלית אלא יהודית וזה החיבור שלי לעם שלי וארץ שלי.

תודה לכם בני עקיבא על התזכורת ועל התעודה. 

מאחל מימונה שמחה וטעימה לכולם.