המיילדת הפליטיבית- איריס חיים

כשבחרתי ללמוד סיעוד, לא ידעתי לאן המקצוע יביא אותי, ניתן לומר שכל מה שקרה לי ב 30 שנים האחרונות מאז סיימתי את הלימודים בבית הספר לאחיות, רקנאטי בבאר שבע (תואר ראשון בסיעוד), לא היה מתוכנן כלל וכלל. 

עשרים שנה אחרי סיום הלימודים מצאתי את עצמי עמוק בתוך נושא שנקרא סוף החיים, אחות פליאטבית, תחום חדש יחסית בעולם הרפואי שמדבר על הקלה ולא על ריפוי. 

עבדתי כאחות הוספיס בית במשך שלוש שנים ואחר כך פתחתי ארגון משלי שנקרא רפואת חיים. 

אפשר להגיד היום שהבנתי כה מעט על העולם הזה וכמה אני מבינה היום לאחר מות גופו של בני יותם. 

עזרתי לאנשים לסיים את חייהם מתוך אהבה , חמלה, חיבור לבני המשפחה. לימדתי להיפרד, להירגע, לקבל את העובדה שהחיים לא נמשכים לנצח נצחים. מתי שהוא גם סופם מגיע . 

האמנתי שהסוף יכול להיות רגע של טוב, רגע שניתן להפוך אותו לעוצמתי ולא רק לסבול מולו. 

ביום שהודיעו לי על הריגתו בשוגג של יותם, מוזיקאי , גיבור נפש, גיבור בכל מובן המילה הייתי בשוק. זאת לא מחלה סופנית, אדם זקן חולה, או צעיר עם מחלה קשה. ילד בשיא כוחו, עם חלומות ותקוות, שהיה רגע מלחיות, רגע מלחזור הביתה. 

אבל לא, הוא לא חזר, הגוף חזר, יפה, מקועקע, מלא און וכוח, הגוף נקבר. 

ואני נולדתי במקצוע חדש, כמיילדת.

במהלך השנה ושבעה חודשים מאז עזב את הממד הזה בפתאומיות רבה, ללא הכנה מוקדמת, הבנתי שאני מיילדת פליאטיבית, מקצוע חדש. אני מביאה לעולם חיים ותקווה כמי שמביאה רך שנולד ויחד עם זה חמלה וקבלה על הדבר שכבר איננו. 

את המקצוע החדש המצאתי היום לאחר שאתמול אדם יקר אמר לי "את מיילדת" זה הפתיע אותי כל כך. 

כתבתי את המילים האלה כשיר שעלה לי באופן אינטואיטיבי:

הַמְּיַלֶּדֶת: 

בַּתְּחִלָּה הָיְתָה מְלַווָּה

בְּתַהֲלִיךְ פְּרֵדָה

לִטְּפָה, הֵנִיחָה כָּרִית לְגוּף דּוֹאֵב, סוֹבְבָה בַּמִּטָּה. 

הִסְבִּירָה שֶׁהָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל וְשֶׁהַמָּווֶת הוּא חֵלֶק מֵהַחַיִּים. 

בְּשַׁלְוָה, בִּדְאָגָה וּבְאַהֲבָה עֶזְרָה לְמַסַּע הַחַיִּים לְהִסְתַּיֵּים, עָזְרָה לְהַסְכִּים לֵאמֹר – תּוֹדָה. 

וּכְשֶׁבָּנָה שֶׁלָּהּ עָזַב בְּפֶתַע, לְלֹא הֲכָנָה וּלְלֹא פְּרֵדָה , הֵבִינָה

הַמַּסָּע לֹא מִסְתַּייֵּם לְעוֹלָם, מִמֶּנָּה יִוָּלְדוּ חַיִּים , מִמֶּנּוּ, כּוֹכַב הַזָּהָב שֶׁהִפְצִיעַ לֵאמֹר- אִמָּא, הוֹלִידִי לָאֻמָּה חַיִּים, אִמְרִי לָהֶם דַּי עִם הַנְּקָמוֹת וְהַמִּלְחָמוֹת, הָרְאִי שֶׁנִּתָּן לֶאֱהֹב גַּם כְּשֶׁפּוֹגְעִים, גַּם כְּשֶׁנִּפְגָּעִים.

בימים טרופים אלה, כשאנשים עסוקים בלדעת מה צריך לעשות, אני מציעה מקום של אור, די עם הנקמות, די לחפש אשמים. 

שאלה אותי חברה שלשלום אחרי ההופעה של תובל בקיבוץ צאלים- איך מתמודדים עם כל מה שקורה והוסיפה שהיא לא מצליחה להיות באותו תדר של אמונה ותקווה שאני מצליחה להחזיק כל כך חזק דווא אחרי מה שקרה לי. דיברנו שעות על הנושא , על חיפוש האשמים, על הצורך בשליטה ולהיות צודקת. 

יש אשמים, אין ספק, הם צריכים להיענש ואני דוגלת בצדק ובאמת ועם זאת בוחרת יום יום שזה לא ינהל אותי. 

מחפשת אנשים טובים, קרני אור וזהב ויודעת שאני בטוב, מוגנת ושמורה על ידי יותם. שבת שלום, אוהבת אתכם אהבה גדולה.