לסיפור שלנו יהיה סוף טוב

את שרית הכרתי במסגרת כתבה שעשו עלינו , שלוש אימהות שאבדו את הבנים שלהם במלחמה הזאת.

אני בוחרת לפרק את המשפט למילים ולהתייחס לכל מילה בנפרד:

לסיפור-מהשביעי לאוקטובר אני מפתחת את מיומנות מספרת הסיפורים שבי. בני יותם שנחטף מקיבוץ כפר עזה הצליח להשתחרר משביו אך נהרג מאש כוחותנו לאחר חמישה ימים בהם הוא וחבריו לשבי היו בעזה וחיפשו דרך להגיע אלינו בחזרה. 

את הסיפור הזה אני בוחרת לספר כסיפור גבורה ועוז רוח. את סיפור השבי אני מספרת כסיפור של התעלות הרוח , של חברות ושל גילוי כוחות. את רגע הירי אני מגדירה כרגע יציאתו של יותם לחופשי.

בחירת המילים והדרך בה אני מספרת את הסיפור הם אלה שמגדירים את התודעה ואת הדרך שבה אני ממשיכה לחיות, אני ובני משפחתי. האם אנו קורבנות של מציאות חיינו או גיבורי המציאות? זה תלוי בסיפור שנספר לעצמו

שלנו– הסיפור כאן הוא שלנו, גם שלנו כמשפחה אך בעיקר שלנו כחברה וכעם. כולנו נאבקים על קיומנו, כולנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להמשיך ולחיות בארצנו האהובה.

יהיה- כתלמידת NLP, למדתי להשתמש בעיקר בזמן הווה ופחות בזמן עתיד לכן כששואלים אותי מה יהיה? יהיה פה טוב? אני אומרת , עכשיו טוב. הטוב נמצא כאן וכדי לראות אותו צריך להאמין לראות שטוב- זוהי השרשרת שמונחת על צווארי מכמה ימים אחרי השביעי לאוקטובר . הטוב נמצא, חבוי לפעמים בתוך הרע ויש לנו אפשרות לראות אותו על ידי פעולות אקטיביות. נדרשת פעולה.

סוף- סוף הוא מונח סוביקטיבי, בכל רגע יש סופים קטנים, מהו הסוף בעצם? האם הסוף יהיה כשהמלחמה תיגמר? כשיחזרו החטופים? האם אז יהיה טוב? לדעתי לא.. כל אחד מגדיר לעצמו מהו הסוף. גם מוות הוא לא סוף מבחינתי, הוא התחלה של משהו אחר. 

טוב- אני אישית בן אדם מאוד אופטימי ובכל מצב יכולה לראות גם משהו טוב. הצלחתי לראות את הטוב שקורה כבר בשמיני לאוקטובר כשראיתי את כל החסדים שהתגלו בחברה הישראלית ובעם ישראל, כל המעשים בטובים, העזרה הדדית, החברות, האומץ האהבה. הטוב כאן. רק צריך לפקוח עיניים.

איריס חיים