הקדמה לספר הדרך להחלמה מאת שרי מנדל.
"שלא תדעו עוד צער"
זהו משפט ששמעתי אין ספור פעמים במהלך השבעה שלנו. שבעה על בנינו יותם שנהרג מאש כוחותינו בעת שחילץ את עצמו משבי חמאס.
שנים שאני מבקרת בשבעות, מנהג יהודי חכם כל כך.
מבקרת כחברה אך בעיקר כמי שמלווה חולים סופניים ואת משפחותיהם.
בדרך כלל מגיעה ביום האחרון בשבעה או אפילו קובעת עם המשפחה להגיע כשהשבעה נגמרה ואוכל לשבת עם בני המשפחה בשקט ובפרטיות. לעבד את תהליך סיום החיים של יקירהם. היה לי חשוב להעביר מסר של סיום, פרידה וסיכום של התהליך שעברנו ביחד בשבועות האחרונים
המשפט שלא תדעו עוד צער תמיד הרגיש לי מוזר ולא קשור.
לא השתמשתי בו כמילות נחמה.
ואז, מגיע תורי לשמוע מילות נחמה, מפי אלפים, נשים, גברים שכולם רוצים להקל ולו במעט על הסבל שאנחנו חשים.
והמשפט הנפוץ נשמע בפי כל
שלא תדעו עוד צער.
בשלב מסוים עצרתי את אחד האנשים שאמר לי את המשפט הזה, רב מכובד שהגיע עם תלמידיו לנחם אותנו ושאלתי אותו מה כוונת המשפט.
איך יכול להיות שאומרים שלא תדעו עוד צער כשיש צער בכל פינה בעולמנו. כל יום נהרגים חיילים, יש עדיין חטופים , אנשים נפטרים ממחלות ומתאונות.
תשובתו של הרב הממה אותי מצד אחד והקלה עלי מצד שני.
הצער, הוא אמר, הוא לא מה שקרה לך אלא מה שאת תעשי עם הצער שלך.
הצער הוא לא העובדה שהבן שלך נהרג אלא הדרך שלך להתמודד עם המציאות.
הופתעתי מאוד מהתשובה כי היא תאמה באופן מדויק עם תפיסת העולם שלי לגבי התמודדות עם צער, אובדן וכאב.
במהלך החודשים שעברו מאז השבעה של יותם שלנו, פגשתי את כתביה של המשוררת זלדה, ואחד הכתבים מאוד דיבר אלי
אומרת המשוררת זלדה בספרה גשם של בית קברות (רשימה מתוך גני האין, 63-64)0
הדרמה נמשכת מאחורי המסך הסגור, דרמה שבחושינו אלה לא נשיגה לעולם ורק הנשמה מנחשת משהו מעורפל ביותר, רק הנשמה יודעת שמה שראו העינַים איננו האמת, רחוק מאד מאד מן האמת.
[…] אבל מה זאת אמת?
האם הטמנת הגוף בקבר היא אמת?
המשמעות של האמת.
העובדה היא צילום חיצוני, פרצוף המקרה, בלי האיברים הפנימיים, בלי מחזור הדם, בלי חוט השדרה, בלי הַרגשות ומחשבות, מוּדעוֹת ובלתי מודעות, בלי החלל הבין כוכבי, שחיי תקועים בו, בלי כל מה שקדַם לי ושיהיה אחרַי.
השֶלט של העובדה מוציא את חיי מאפיק האפשרויות הבלתי מוגבלות, מן המשחק החופשי של החיים.
העובדה היא שקר, אבל היא נחוצה כי היא אי באוקיָנוס,
היא שאגת האריה המזכירה לנו שיש אריה, היא החלון המואר שמזכיר לנו שבחוץ, בחלל העולם, זרחה השמש.
כשהודיעו לי שחיילי צה"ל ירו ביותם, מוסיקאי בן עשרים ושמונה שנחטף מקיבוץ כפר עזה בשביעי לאוקטובר, נלקח לשבי חמאס וברח ממנו לאחר שישים וחמישה ימים, התגובה הראשונית שלי היתה "אפילו לכעוס לא השאירו לנו " ואחרי כמה ימים שלחתי לחיילים שירו בבני הודעה
אני איריס חיים, אני אמא של יותם
רציתי להגיד לכם שכל מה שקרה זה לא באשמתכם אלא באשמת החמאס,
אנחנו אוהבים אותכם, מחבקים אתכם ורוצים שתשמרו על עצמכם.
יכולתי לכעוס ובחרתי לאהוב ולחמול, מיד.
המקרה שקרה לנו יכול היה לקחת אותנו למקומות של קורבנות , לכעס, להאשמה.
בתור אחות פליאטיבית, אחות שמלווה אנשים בסוף החיים, המגע שלי עם המוות הוא מגע ישיר.
ליוויתי אנשים שנפטרו בגיל שמונים וילדים שנפטרו בגיל עשר.
הכרתי משפחות שמתמודדות עם מצבים רפואיים קשים של ילדיהם ושל עצמם
ואני הבנתי עם השנים שדברים בעולם קורים מסיבות שונות, ואחד מהדברים הללו הוא מוות.
הדבר שכולנו מפחדים ממנו כל כך.
וכשבני יותם נהרג, בלי שנתכונן, בצורה טראגית כמו שנהוג לאמר (למרות שאני לא אומרת שהוא נהרג באופן טראגי) זה היה דבר בלתי נסבל.
וכדי להתרומם מעל השבר, המקום שבו הכל נגמר, אין בו יותר תקווה, הייתי צריכה למצוא את הדרך לעלות שוב על דרך שבה אוכל למצוא משמעות ותקווה לחיי.
המילים נהרג בשוגג נמחקו מהלקסיקון ובמקומם עלו המילים יותם יצא לחופשי, כשברח משבי חמאס כפרטיזן.
בראתי סיפור
השימוש במילים מחזקות, חיוביות, מעצימות הוציא אותי מתוך התהום השחורה שאליה נזרקתי באותו היום בחמישה עשר לדצמבר אלפיים עשרים ושלוש, ג' טבת. זאת חנוכה
הפכתי את סיפור האסון והטרגדיה לסיפור גבורה והצלחה, סיפור של בחירה.
אני מספרת את סיפור השבי כסיפורו של אדם שגילה את כוחותיו במקום הקשה מכל, שעזר וסייע לחבריו
מספרת על חמישה ימים של חופש לפני יציאה לחופשי ומדגישה רק אלמנטים חיוביים שנותנים כוח .
מוותרת על העובדות היבשות של הטעות והפספוס של הצבא מתוך הבנה שהעיסוק בפרטים הללו לא יחזירו את יותם לכאן.
מה שמחזיר את יותם לכאן הוא היכולת שלי להחיות אותו בכל רגע ורגע, על ידי הסיפור המעצים.
מה שמאפשר לי להמשיך לחיות הוא ההבנה שרק אני יכולה לשלוט בתודעה לי ואם אצליח לסדר לעצמי תודעה של אהבה, שפע, קבלה ושמחה כך גם ארגיש.
החיים הם סיפור שבו אנחנו יכולים להחליט אם אנחנו הקורבן בסיפור או שאנחנו הגיבור של הסיפור.
בשביעי לאוקטובר מדינת ישראל חוותה את האירוע הקשה ביותר בתולדותיה. החושך השתלט למשך מספר שעות על כולנו, אזרחים שלווים בעוטף עזה, אנשים שרצו לחגוג חג, לרקוד במסיבה.
ואז הגיע האור, אור קטן , שהלך וגדל עם השעות והפך לאור עצום, אורו של העם היהודי .
הוא הגיע בדמותם של החיילים הטובים שלנו, המילואימניקים שקפצו ללא פקודה, של האזרחים הטובים שמיד ללא היסוס קמו , זינקו להציל את חבריהם מהקיבוצים, גם אנשים שלא הכירו אחד את השני הגיעו לעזור, נשים טובות בישלו כמויות של אוכל לחיילים ולמפונים.
ואני ראיתי את האור.
גם בעת קושי עצום הצלחתי לראות את הטוב שיש בינינו, בתוכנו, את העזרה ההדדית והחיבור האוהב וזה מה שחיזק אותי.
ומה קורה היום? שבעה חודשים לאחר יציאתו של יותם לחופשי אני מייצרת לעצמי משמעות לקיומי.
אחד המשפטים שחרטתי על דגלי כאחות מלווה הוא "האחר קורא לאחריותי ומעניק משמעות לקיומי" (עמנואל לוינס)
ואני רואה כמה זה נכון.
כשאני עוזרת לאחרים אני מתמלאת במשמעות וזה הכוח שנותן לי להמשיך הלאה.
נטשתי את המילים המחלישות, האוטומטיות שעוזרות לחבק את הקורבנות כמו למה ואם ובחרתי בתובנות משלי , חשיבה שנותנת עוצמה לפעולות של יותם ברגעיו האחרונים מתוך הבנה וקבלה מלאה שהחיים לא לגמרי בשליטתנו.
ואסיים בציטוט משירה של חוה אלברשטיין
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, רקמה אנושית אחת.
