איך אני יצאתי ממצרים- איריס חיים

השם מִצְרַיִם הוא עבורנו השם המתורגם למדינה שכנה ששוכנת מדרום לנו. 

אבל אם נקרא את המילה מצרים ללא הניקוד הידוע לנו נוכל לקרוא אותה גם כ -מְצָרִים או כ -מְצֵרִים.

המקום שבו אני מאפשרת למישהוא אחר ממני להצר אותי, להקטין אותי , להקטין את יכולת הבחירה או המחשבה הביקורתית שלי ,הוא המצרים שלי. 

לפני השבעה לאוקטובר חייתי במצרים. לא המדינה, התודעה המוצרת. 

בעצם העובדה שצרכתי מידע רק דרך ערוצי טלוויזיה מסוימים ומערוצי רדיו מסוימים ללא רצון או שאיפה להקשיב באוזן ביקורתית, לפקפק במה שנאמר לי ושלאול שאלות, שם נמצאה המצרים שלי. 

בימי ההפיכה המשטרית/משפטית הייתי במצרים, פחדתי מאוד ממה שסיפרו לי שעומד לקרות לי באם כל החוקים הנוראיים הללו יקרו.  הכי פחדתי שארצי האהובה והיחידה תהפוך למדינה שבה תהיה כפייה דתית, שכל הערכים שעליהם גדלתי ייעלמו. 

כעבד במצרים, לא שאלתי שאלות, לא בדקתי וקיבלתי את המידע שנמסר לי ושבחרתי להאמין לו כמובן מאליו. 

היה לי גם ברור שאני מבינה מה קורה מסביבי.

ובעצם זאת הייתה הטעות שלי. הייתי מסוגלת אז לראות רק חלק מהאמת, את החלק שהתרגלתי לראות. לא הייתה בי שום יכולת, אז, לבחור באמת את הנתונים שארצה להאמין בהם. הייתי שבויה בקונספט, עבד לתודעה מצומצמת . 

כנ"ל גם לגבי דברים אחרים שידעתי על העולם ושפרשתי אותם דרך המקצוע שלי כאחות פליאטיבית.

הייתי מחוברת לעולמות רוחניים ויחד עם זאת שפטתי את רוב הדברים דרך עין מקצועית/רפואית

כשיותם נחטף בשבעה לאוקטובר משהו קרה. 

נפתח פתח בכלוב התודעה שלי והידע המוצק שלי לגבי דברים החל להיפתח. 

הצלחתי , ללא מאמץ יתר להשתחרר מכמה כבלים משמעותיים.

הראשון היה כבל התקשורת– השתחררתי מהאמירות ה"ידעניות" של פרשנים שסיפרו לעם ישראל מה גורלם של החטופים והחלטתי להתחבר לידע פנימי יותר, ידע שהיה בתוכי, ידע עתיק שאמר לי שהבן שלי ישרוד את הדבר הזה שנקרא שבי, סגרתי את הטלוויזיה ואת כל האמצעים האחרים שבם היו שמועות לא מבוססות על כלום. וואו זה היה שחרור רציני. אגב עד היום אני לא רואה טלוויזיה. 

הכבל השני היה כבל הצורך בקבוצה גדולה לתמיכה– כאדם אינדווידואליסט לא הסכמתי לקבל את מרות הקבוצה ולא התחברתי לאף מטה חטופים כזה או אחר. לא הלכתי להפגנות ושוב, הקשבתי לקול הפנימי וכך דיברתי. והקול שלי היה מלא בתקווה ובאמונה במדינה שלי, בצבא ובמודיעין. 

אינטואיציה תקראו לזה. 

ככל שאני מחוברת יותר לאינטואיציה שלי כך אני פחות במצרים, פחות נותנת לאחרים להצר את צעדי ואת תודעתי. 

אני תמיד שואלת בני נוער בהרצאות שלי, עד כמה אתם מקשיבים לקול הפנימי שלכם, וכמה אתם מושפעים מקולות הסביבה. 

כמה חופש יש לכם לקבל החלטות בעצמכם, לבחור מתוך מגוון דעות ולאפשר גם לאחר להביע דעה , גם אם היא שונה משלכם. 

בשנת 2025, יש ביננו אנשים שעדיין שבויים באופן פיסי בשבי החמאס, 59 חטופים שעדיין לא שבו. 

יש ביננו אנשים שעדיין שבויים בקונספציות ישנות שלא מאפשרות להם לראות לפעמים דעה שונה משלהם

ויש אנשים רבים שיוצאים ממצרים שלהם וסוללים לעצמם דרך לארץ המובטחת, לארץ שבה יוכלו להתנהל ללא ביקורתיות, ללא שיפוטיות, עם לקיחת אחריות על מעשיהם. 

בלילה הסדר הזה, ליל הסדר השני שלנו בלי נוכחות פיסית של יותם, אנשים כה רבים ירגישו את החוסר של ילדם האהוב ליד השולחן. 

כחלק מהיציאה שלי לחירות אני לומדת כל יום לשחרר את התפיסה של המוות והסוף וללמד את עצמי שיותם שינה תדר והוא איתנו פה כמו כל החיילים, ההרוגים והנרצחים. 

אני רוצה לבקש מכולם להשאיר מחר 2 כסאות ריקים: אחד לאליהו הנביא, אחד לחטוף שתדברו עליו בליל הסדר, או חייל או נרצח. כך נמשיך את השושלת ונזכור תמיד שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.